Dec 15 2008
פרופ’ קרמר על צרכים לעומת מצאי בנושא השתלות - חלק ראשון
בפרק הראשון בספר “השתלות איברים” סוקר פרופ’ מרדכי קרמר, את נושא הצרכים לעומת המצאי. ”כיום ניתן להשתיל, ללא קושי כמעט, כל איבר חיוני, מלבד את המוח…” כותב פרופ’ קרמר.
“ההתקדמות בתחום הטכניקות הכירורגיות, פיתוח התרופות שמדכאות את החיסונים והתפתחות של כל מערך הטיפול בזיהומים, הובילו לשיפורים שמעמותיים באיכות החיים והארכת החיים של החולים שסובלים מאי ספיקת כליות כרונית, מאי ספיקת כבד סופנית, ממחלות לב קשות שלא ניתן לרפא אותן ואף ממחלות ריאה קשות.
כאשר הרפואה הגיעה לקצה המיצוי בתחום המחלות הסופניות, היא פיתחה את אפשרות השתלת האיברים בתור מוצא אחרון לאותם אנשים שסובלים מאותם מצבים סופניים” מסביר פרופ’ מרדכי קרמר.
“במשך השנים אמנם נעשה ניסיון לפתח איברים חליפיים לאותם איברים אורגניים שכשלו, אולם בשלב זה לפחות, עדיין ללא הצלחה מהותית. כך לדוגמא ניתן לראות את מכשיר הדיאליזה שהוא אולי אחד הגורמים היחידים שהצליחו להאריך את חייהם של החולים במצב של אי ספיקת כליות, אבל לעומתו, מכשירים אחרים לריאות, לכבד, ללב וללבלב עדיין לא הגיעו לרמת פיתוח כזו שתאפשר להם להחליף לאורך זמן את אותם איברים חולים”.
מסתבר, כותב פרופ’ קרמר, כי איבריו של האדם נבראו באופן גאוני ומופלא כך שלפחות בשלב הנוכחי של ההתפתחות המדעית עדיין, התחליף היחידי לאיבר פגום שלא מתפקד הוא איבר אנושי חליפי.
לעומת זאת, תרופות חדשות מצליחות להתגבר, לפחות באופן חלקי, על כל המחסומים השונים וההבדלים בין הרקמות שבין אדם לאדם ובאופן זה להתגבר על נטיתו של גוף האדם לדחות איברים זרים.